טיפול באור למחלת פרקינסון

תאי מלנופסין הם תאי גנגליון ברשתית רגישים לאור מטבעם, כלומר הם יכולים לזהות אור בכוחות עצמם, בניגוד למוטות ואצטרובלים אשר מסתמכים על תאים אלה כדי לשלוח אותות.

 

תפקידם העיקרי הוא ויסות המקצבים הצירקדיים שלנו, שהם השעון הפנימי שלנו ולכן משפיעים על מחזורי השינה-ערות שלנו. הם גם שולטים ברפלקס האור הפילירי, מה שגורם לאישונים שלנו להתכווץ באור בהיר, ומשפיע על מצב הרוח שלנו.

​

הם שולחים מידע לחלקים שונים במוח, בעיקר לאלה האחראים על תפקודים שאינם חזותיים. אחד הקשרים העיקריים הוא לגרעין הסופרכיאזמטי (SCN), הפועל כשעון צירקדי מרכזי של הגוף. קשרים אחרים כוללים את הפרטקטום, המעורב ברפלקס האור הפילירי, ואת קומפלקס הגניקולוט הצידי, אשר ממלא תפקיד בעיבוד חזותי.

​

תאי מלנופסין רגישים ביותר לאור כחול, הנפוץ באור לבן, למשל אור שמש בהיר, ונוכח יותר באור הבוקר.

​

אור אחר הצהריים, במיוחד ככל שמתארך, נוטה להיות בעל מרכיב כחול נמוך יותר וגוון צהבהב וחם יותר. באמצעות מנגנונים אחרים, אור פחות מגרה זה שולח רמזים לגוף שהגיע הזמן להתחיל להירגע.
 

לאור כחול ממסכים יש בדרך כלל ריכוז גבוה בהרבה של אורכי גל כחולים בהשוואה לספקטרום המלא של אור שנמצא באור השמש, במיוחד באור הבוקר. אור כחול מרוכז זה ממסכים יכול להפריע יותר לקצב הצירקדי שלכם, במיוחד אם אתם נחשפים אליו מאוחר יותר באותו היום.

תאי מלנופסין ו-PD

מחקרים מצביעים על כך שאנשים עם מחלת פרקינסון סובלים לעיתים קרובות מתפקוד לקוי או פירוק של תאי המלנופסין שלהם, מה שיכול לתרום להפרעות שינה ולבעיות בקצב היממה.

פירוק, בהקשר של תאי מלנופסין במחלת פרקינסון, מתייחס לאובדן הדרגתי של מבנה ותפקוד התאים. זה יכול להוביל לכך שיישארו פחות תאי מלנופסין, ואלו שנותרו עלולים לא לתפקד ביעילות רבה ולהשפיע על יכולתם לזהות אור כראוי.

​

​

​